פסק-דין בתיק ע"פ 9422/11

השופט צ' זילברטל:

המערער הורשע, על פי הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון, בעבירות של הריגה, החזקת סכין שלא כדין והשמדת ראיות. במסגרת הסדר הטיעון הוסכם שהתביעה תעתור לעונש של 15 שנות מאסר בפועל והמערער יוכל לטעון באופן חופשי לעניין עונשו. כן הוסכם שהצדדים יעתרו יחד להשתת תשלום פיצוי למשפחת המנוח בסך 80,000 ש"ח. בית המשפט קיבל את בקשת התביעה והשית על המערער 15 שנות מאסר (בנוסף לתשלום הפיצוי). הערעור שלפנינו מופנה כלפי חומרת העונש.

רקע

1.        כעולה מכתב האישום המתוקן, ביום 8.5.2010 בשעות הערב, בילה המערער (יליד שנת 1992) עם חברים קטינים. אחד החברים הבחין במנוח עובר בשביל סמוך וקרא לעברו: " ... בוא רגע, תן לי סיגריה". המנוח סרב והשיב בקללה. בתגובה קם אותו חבר והחל להכות את המנוח, כאשר יתר החבורה הצטרפה אף היא למעשי ההכאה. לאחר שעלה בידיו להשתחרר מידי תוקפיו, פתח המנוח בריצה. המערער החל לרדוף אחריו כשבידו סכין. חבר אחר רץ אחרי המערער ותפס בידו, אך המערער השתחרר מן האחיזה, המשיך לרוץ אחר המנוח וכשהגיע אליו - דקר אותו דקירה אחת בבית החזה. עוברי אורח הזעיקו עזרה, אך ללא הועיל - המנוח נפטר מספר שעות לאחר מכן. יצוין, כי מוסכם שהמנוח נדקר דקירה נוספת בגבו התחתון על-ידי אלמוני, ובכתב האישום צוין כי דקירה זו עשויה היתה להיות קטלנית בפני עצמה.

           לאחר הדקירה, נמלט המערער מן המקום כאשר פניו מכוסות בחולצתו. בהגיעו לבניין מגוריו, הסתיר המערער את החולצה שלבש ואת הסכין. מאוחר יותר באותו ערב, התקשר המערער לאחד החברים שהיו עמו בעת הדקירה והורה לו לקחת את הסכין ממקום המחבוא ולהעלימה. החבר סרב תחילה, אך משהמערער איים עליו כי אם לא יעשה כן הוא "ישבור לו את הראש" - החבר נטל את הסכין ממקום המסתור והחביאה. בהמשך, הורה המערער לאותו חבר לגשת למקום המסתור ולקחת גם את חולצתו ולכבסה ושאם לא יעשה כן הוא יהרוג אותו. החבר עשה כדבריו של המערער.

2.        יצוין, כי תחילה ייחס כתב האישום למערער עבירה של רצח, אך בשל קשיים ראייתיים, תוקן כתב האישום, באופן שעבירת הרצח הומרה לעבירת הריגה וכן שונו מספר עובדות בכתב האישום. כאמור, במסגרת הסדר טיעון הודה המערער בכתב האישום המתוקן, והוסכם כי המשיבה תעתור לעונש מאסר לתקופה של 15 שנים וכי המערער יטען טיעון חופשי לעניין עונשו. כן עתרו הצדדים להשתת תשלום פיצוי למשפחת המנוח.

3.        בטרם נגזר דינו של המערער הוגש בעניינו תסקיר שנערך על-ידי שירות המבחן למבוגרים. מן התסקיר עולה, כי המערער, אשר גדל במשפחה נורמטיבית, הפסיק את לימודיו בגיל 14, ובגיל 16 החל לעבוד במסגרות קבועות ולאורך זמן. שירות המבחן התרשם מיכולתו להתמיד בעיסוקו ובאחריות שגילה כלפי עבודתו, אך לצד זאת התרשם כי המערער ביקש לבסס מול חבריו את תדמיתו כאדם בוגר ועצמאי, ודפוס זה גם עומד ברקע ביצוע העבירה. עוד נאמר, כי למערער חלקים אימפולסיביים ואלימים באישיותו. שירות המבחן התרשם, כי המערער חש אשמה ובושה על מעשיו, וכי החרטה שהביע על מעשיו, כמו גם האמפתיה שהביע כלפי משפחת המנוח, הן כנות ואמיתיות. עם זאת, נאמר שהמערער לא נטל אחריות כוללת למעשיו. שירות המבחן לא בא בהמלצה טיפולית בעניינו של המערער נוכח חומרת מעשיו וכן נוכח עונש המאסר הצפוי.

גזר הדין

4.        בית המשפט עמד על חומרת עבירת ההריגה ונסיבות ביצועה בהדגישו את "הקלות הבלתי נסבלת בה ניטלו חייו של המנוח". הודגש, כי המערער כלל לא היה מעורב בחילופי הדברים שקדמו לדקירה ובכל זאת לאחר שהמנוח כבר נמלט מידי החבורה, המערער רדף אחריו, השתחרר מידי חבר שניסה לעצרו, ודקר את המנוח בחזהו. נאמר, כי מעשים חמורים אלה מחייבים תגובה עונשית הולמת. עוד נאמר, כי חומרת המעשים מתעצמת לנוכח הפקרת המנוח לאחר הדקירה והלחץ והאיומים שהפעיל המערער על חבריו בניסיונו להעלים ראיות. בית המשפט מנה גם את השיקולים לקולא בעניינו של המערער: רקעו הנורמטיבי, היעדר עבר פלילי (למעט עבירה של החזקת סם, המאוחרת לאירוע זה), החרטה שהביע, הודאתו במיוחס לו, גילו הצעיר, הקשיים הראייתיים שעמדו בבסיס הסדר הטיעון, ותיקונו המשמעותי של כתב האישום. עם זאת, נאמר כי העונש לו עתרה המשיבה (15 שנות מאסר) משקלל בתוכו את כלל הנסיבות הנזכרות. נוכח האמור הושת על המערער עונש מאסר בפועל לתקופה של 15 שנים.

5.        לקראת הדיון בערעור הוגש תסקיר משלים בעניינו של המערער. בתסקיר נאמר, כי במהלך מאסרו לא התעוררו בעיות התנהגות מצדו של המערער (אם כי, כפי שיובהר בהמשך נראה כי המערער נקלע לעימות עם סוהר במהלך מאסרו בגדרו עבר עבירה). עוד נאמר, כי המערער השתלב בלימודי תורה במדרשה, והביע מוטיבציה להשתלב בקבוצת לשליטה בכעסים. התאמתו לכך תבחן כאשר תתגבש קבוצה מתאימה.

תמצית טענות הצדדים

6.        לטענת המערער, בית משפט קמא לא ערך איזון ראוי בין חומרת העבירה לבין נסיבותיו האישיות. עוד נטען, כי בית משפט קמא לא העניק את המשקל הראוי להודאת המערער במיוחס לו, זאת על אף הקשיים הראייתיים שהתעוררו בתיק. לטענת המערער, נסיבותיו האישיות ובכללן גילו הצעיר כמו גם נטילת האחריות והחרטה הכנה שהביע, מלמדים על סיכויי שיקום גבוהים, אך בית המשפט כלל לא העניק לכך משקל בגזר דינו. בהקשר זה נטען, כי אין ממש בטענה שהעונש לו עתרה המשיבה משקלל בתוכו שיקולים אלה, משבא-כוחה לא הזכירם כלל בטיעוניו לעונש והתייחס אך לקושי הראייתי שבפניו ניצבה התביעה. עוד נטען, כי שגה בית משפט קמא משאימץ את הרף העונשי העליון לו עתרה המשיבה. ראשית נטען, כי הסדר הטיעון יצר ציפייה אצל המערער כי לא יוטל עליו העונש המקסימאלי, ושנית נטען, כי העונש חורג במידה ניכרת מן העונשים שהושתו במקרים הדומים למקרה דנא.

           בדיון בפנינו טענו באי-כוחו של המערער, עו"ד יפתח ועו"ד מרוז, כי לא ברור מדוע בית משפט קמא השית על המערער את העונש המקסימאלי לו עתרה המשיבה, בפרט לאחר שעמד בגזר הדין על מכלול השיקולים שיש לזקוף לטובת המערער, וכי כעת מתווסף לשיקולים אלה תסקיר מבחן עדכני המלמד על רצונו של המערער להשתקם ולהשתלב בקבוצות טיפוליות. עוד נאמר, כי לא ניתן לשלול את האפשרות שאילו עונשו של המערער לא היה נגזר במסגרת הסדר טיעון, אלא על-פי תיקון 113 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, עונשו היה קל יותר. באי כוח המערער טענו, כי השתת העונש המקסימאלי לו עתרה המשיבה עשויה להרתיע נאשמים מפני הגעה להסדרי טיעון, וכי מהלך כזה שמור למקרים יוצאי דופן ונדירים.

7.        באת כוח המשיבה, עו"ד שפירא, טענה כי אין מקום להתערב בעונש שהושת על המערער. לטענת המשיבה, מעבר לחומרה היתרה המתלווה לעבירת ההריגה, אין להקל ראש בהתנהגות המערער לאחר הדקירה, אשר נמלט מהמקום בתושייה רבה ו"נפטר" מהראיות תוך שהוא לא בוחל לאיים על חבריו לשם כך. הודגש, כי העונש לו עתרה המשיב כולל את השיקולים לקולא שמנה המערער (וכן בית משפט קמא) ואין בו לשקף רק את חומרת העבירה בהתחשב בקשיים הראייתיים. לטענת המשיבה, אין ממש בטענה כי המערער מרצה את מאסרו ללא בעיות מיוחדות, שכן במהלך מאסרו תקף המערער סוהר והורשע בעבירות של תקיפת עובד ציבור ואיומים. המשיבה שוללת את הטענה כי אין מקום להשית את העונש המקסימאלי לו עתרה. ראשית, מאחר שסיכון זה הוא אינהרנטי להסדרי טיעון שאינם כוללים עונש מוסכם. שנית, אימוץ אמירה זו משמעותה שהמשיבה תעתור מעתה לעונשים חמורים יותר.

דיון והכרעה

8.        לאחר העיון ולאחר ששמענו את טענות הצדדים, סבורני כי אין מקום להיעתר לערעור. דומה, כי כבר נאמר כל שניתן על הקלות הבלתי נתפסת בה נגדעים בארצנו חיי אדם, ולא נותר אלא לחזור על הדברים. חילופי דברים וסכסוכים של מה בכך מובילים במקרים רבים מדי ובמהירות גדולה מדי לשליפת כלי נשק, קר או חם, או לנקיטה במעשי אלימות קטלנים. יתרה מכך, לעיתים נדמה שחל פיחות בלתי נסלח ובלתי נסבל בערכם של חיי אדם. בראש ובראשונה עלינו לשוות לנגד עיננו את המנוח שחייו קופדו בנסיבות שאין להשלים עימן, ולהגנה על ערך החיים וקדושתם שמור משקל משמעותי ביותר במלאכת הענישה. כך גם בענייננו - חילופי דברים בין המנוח לבין חבריו של המערער, על עניין של מה בכך, הובילו את המערער, שכלל לא היה מעורב בחילופי הדברים, לרדוף אחר המנוח שנס על נפשו מפני חבורת צעירים שהכתה אותו, לשלוף סכין ולדקור אותו בחזהו. כל זאת, מבלי שהיה מדובר בסכסוך קודם, בהתגרות ממשית או באיום מצד המנוח, וכשהמערער מגלה "נחישות" לפגוע במנוח. מבחינה זו גם אין בפנינו מעשה ספונטאני במלוא מובן המילה, והיתה למערער הזדמנות להרהר במשמעות שיכולה להיות למעשיו ולעצור בו. על בתי המשפט להעביר מסר ברור - נשיאת נשק ונקיטה באלימות תיענה בענישה חמורה, שתהלום את חומרת המעשה ותרתיע מפני הישנותן של עבירות דומות, קל וחומר כאשר מדובר בתוצאה קטלנית.

           טוען המערער, ובצדק, כי חומרת העבירה אינה חזות הכל, וחובת בית המשפט, לבחון גם את נסיבותיו הייחודיות של המקרה ושל הנאשם העומד בפניו, שכן, כפי שנפסק לא פעם על-ידי בית משפט זה - ענישה היא לעולם אינדיבידואלית. בענייננו, ניתן לזקוף לטובת של המערער שיקולים שונים: גילו הצעיר מאד, מעט מעבר לסף הבגירות (השוו: ע"פ 7781/12 פלוני נ' מדינת ישראל (25.6.2013)); הודאתו במיוחס לו; החרטה שהביע; רצונו להשתקם וכדומה. עיון בגזר הדין קמא מעלה, כי בית המשפט לא ביטל שיקולים אלה ולא התעלם מהם, אלא סבר שניתן להם ביטוי הולם בעונש לו עתרה המשיבה. כלומר, המשיבה סברה שבמקרה דנא, בהתחשב בחומרת העבירה מזה ובנסיבותיו האישיות ובהודאת המערער מזה, העונש הראוי צריך לעמוד על 15 שנים. בית משפט קמא סבר אף הוא שהעונש לו עתרה המשיבה מאזן נכונה בין כלל השיקולים שנמנו, ולכן מצא להשית על המערער עונש זה. אינני סבור כי בכך נפל פגם המצדיק התערבות של ערכאת הערעור בגזר הדין, אף כי אכן מדובר בעונש חמור.

9.        לבסוף, אין בידי לקבל את טענות המערער באשר לרף הענישה הראוי בהסדרי טיעון. כאמור, טוען המערער, כי "נדירים" המקרים בהם בית משפט מאמץ את רף הענישה העליון לו עותרת המשיבה, ולכן גם בענייננו, ובהתחשב במכלול הנסיבות, לא היה מקום לנהוג כן.

           ראשית, יש לחזור על שנאמר בעבר בהקשר של הסדרי טיעון: "כאשר נאשם מגיע להסדר טיעון עם התביעה הכולל עונש בטווח ענישה מוסכם המוצג בפני בית המשפט על ידי כל אחד מהצדדים על פי הטיעון כפי שהוסכם, הרי שהוא נוטל על עצמו את הסיכון כי יושת עליו הרף המקסימאלי של הטווח המוסכם" (ע"פ 4173/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (16.8.2007), להלן: עניין פלוני).